היסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל
היסטוריה של קבוצת אוכלוסיה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ערש תרבותו של העם היהודי היא ארץ ישראל. בארץ ישראל הוא התגבש כעם, ומאז ועד היום, שמר על זיקה פיזית, תרבותית ודתית אל מכורתו.
על פי המסורת היהודית, תחילת התגבשותו של העם היהודי עובר כולן דרך נקודות מפתח בארץ ישראל, החל בשלושת האבות ובהם יעקב, אבי העם היהודי, המשכו בהפיכת האוכלוסייה לעם לאחר יציאת מצרים במעמד הר סיני[1], ולאחר מכן כינון ריבונות בארץ בהקמת ממלכת ישראל המאוחדת במאה ה-11 לפנה"ס. בשנת 586 לפנה"ס, כאשר גרמה האימפריה הנאו-בבלית לחורבן בית ראשון, התרחשה, על פי המסורת, הגליית עשרת השבטים, והנותרים היו בני שבט יהודה, שעל שמם העם היהודי[2].
במחקר, האזכור החוץ מקראי המוקדם ביותר לשם "ישראל" הוא במצבת ישראל (מצבת מרנפתח המצרית), אשר מתוארכת לשנת 1200 לפנה"ס. בחקר ההיסטוריה של המזרח הקדום ישנן כמה גישות להתגבשות העם היהודי, כאשר חלקן קוראות תיגר על התפיסה המסורתית העתיקה, מטילות ספק בקיומה של ממלכה מאוחדת במאה ה-11 לפנה"ס, ורואות את תהליך התגבשותה של זהות משותפת כתהליך ארוך ומורכב יותר מזה שמוצג במקרא. גישות שונות במחקר מציעות אירועים מכוננים שונים בהם התגבשה זהות תרבותית אחידה, ביניהם חורבן ממלכת ישראל על ידי האימפריה הנאו-אשורית (בערך בשנת 722 לפנה"ס) כשנמלטו הוגים ישראלים אל ממלכת יהודה, או חורבנות בית ראשון ושני שאילצו את הקהילה "להמציא את עצמה מחדש"[3][4].
בין חורבן הבית הראשון לשני, הייתה תקופת גלות בבל, ועם תבוסתה של האימפריה הנאו-בבלית על ידי האימפריה האחמנית בהנהגת כורש הגדול (538 לפנה"ס), החלה שיבת ציון, שהובילה להקמת בית המקדש השני בתחילת תקופת בית שני.
בשנת 332 לפנה"ס כבשו היוונים תחת הנהגתו של אלכסנדר מוקדון את האימפריה האחמנית, שכללה את יהוד מדינתא. בתקופה זו התנהל בעולם היהודי מאבק דתי ארוך, שפיצל את האוכלוסייה לזרמים שונים, בהם צדוקים, פרושים, איסיים, ויהודים-הלניסטיים. בשנת 165 לפנה"ס, לאחר מרד החשמונאים, הוקמה ממלכה חשמונאית עצמאית. בשנת 64 לפנה"ס כבשו הרומאים את יהודה, והפכו אותה לפרובינקיה רומית.
על אף שהאוכלוסייה היהודית הייתה תחת שליטת אימפריות שונות ועל אף שחיו בארץ ישראל מגוון קבוצות אתניות, הייתה ארץ ישראל לאורך מרבית תקופת הבית השני תחת שלטון יהודי עד למרידות יהודה ברומא בשנים 66–136 לספירה, שבמהלכן ביצעו הרומאים מספר מהלכים בניסיון לנתק בין היהודים לישראל, כמו גירוש של רוב היהודים מאזורים שונים בישראל, ובמיוחד מאזור ירושלים, שהוחלפה בעיר הלניסטית, ושילובה של פרובינציית יהודה תחת פרובינציית סוריה פלשתינה. לאחר תקופה זו, היהודים הפכו למיעוט ברוב האזורים בארץ ישראל, למעט באזור הגליל. תקופה זו חקוקה בזיכרון הקולקטיבי המודרני של העם היהודי כתחילת תקופת הגלות היהודית, אולם בתקופה זו עדיין התנהלה באזור הגליל פעילות יהודית משמעותית כמו חידוש הסנהדרין וכתיבת התלמוד הירושלמי.
חורבן בית שני מנע הלכה למעשה את יכולת פולחן המקדש שהייתה חלק מרכזי מהיהדות עד אז. בחלל שנוצר עלתה בהדרגה חשיבותם של היהדות הרבנית ושל התורה שבעל פה.
לאחר המאה ה-3 לספירה אזור ארץ ישראל הפך בהדרגה נוצרי יותר ויותר. עד הכיבוש הערבי של ארץ ישראל במאה השביעית, מספר היישובים היהודיים בארץ ישראל ירד מ-160 ל-50. לטענת מיכאל אבי-יונה האוכלוסייה היהודית היוותה 10% - 15% מאוכלוסיית ארץ ישראל בעת כיבוש ירושלים בידי הפרסים בשנת 614[דרוש מקור], ואילו לטענת משה גיל, בעת הכיבוש הערבי בשנת 638 לספירה היה בארץ ישראל "יישוב יהודי גדול"[5].
בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים ואת שטחי החוף הסמוכים. 200 שנים לאחר מכן נכבשה ממלכת ירושלים ונהרסה על ידי הממלוכים ב-1291. ב־1517 כבשה האימפריה העות'מאנית את האזור, ושלטה באזור עד שהבריטים כבשו את ארץ ישראל ב־1917, ושלטו בו בתקופת המנדט הבריטי עד 1948, עם הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל, שהוקמה הודות לזיקה שנשמרה בין היהודים לישראל, לפועלם של חברי התנועה הציונית והעלייה לארץ ישראל.